הנגינטָה היא רומח יפני עם להב מעוקל, הדומה לגואן דאו הסיני או לגלייב (glaive) האירופאי, אם כי צר מהם על פי רוב. בגלל צורתו המעוקלת, ניתן להשתמש בנשק זה בנוחות גם בלי להיות רכוב על סוס ויעילותו כנגד פרשים עילאית על היארי ולכן התקבע מעמדו כנשק הגנה עצמית של נשות הלוחמים והלוחמים הרגליים בשדה הקרב.
כבר במאה ה-10 היו עדויות לשימוש נרחב בנאגינאטה בשדות הקרב. במהלך מלחמת גאמפיי (1180 לספירה) בין שבט טאירה ושבט מינאמוטו שימשה הנאגינאטה כנשק עיקרי. יעילותה כנגד פרשים הייתה גבוהה, ואף הובילה לצירוף הסוּנֵה אטֵה (sune ate), פריט שריון לרגליים, לשריון הסמוראים הסטנדרטי. בניגוד לתרבות האירופית, הנשים היפניות ממעמד הלוחמים נלחמו לעתים קרובות לצד הגברים, והנאגינאטה שימשה כנשק מועדף על ידיהן. במאה ה-17 החלה לגבור המודעות לכלי ירי שהגיעו במקור מהספרדים וטקטיקות שדה הקרב החלו להשתנות בהתאם. הנאגינאטה חזרה למעמדה כנשק להגנה עצמית אשר היה מיועד לנשים ולנזירים. במהלך תקופת האדו נשות יפן ממעמד הלוחמים היו מחויבות להתאמן בנאגינאטה ועד היום מרבית המורים הגדולים ביפן בתחום הן נשים.
ב-1950 הוקמה שיטה חדשה של לחימה - ה"אטרשי נאגינאטה" (נאגינאטה חדשה). להבדיל משיטות קודמות של לחימה בנאגינאטה, האטרשי נאגינאטה מאפשרת התייחסות לאמנות לחימה כאל ספורט. בעזרת שריון אימונים (בוגו) הדומה לזה שמשתמשים בו בקנדו ונאגינאטות שהלהב שלהן הוחלף במקלות במבוק גמישים, ניתן לנהל קרב כיום מלא ללא סכנת חיים או פגיעה פיזית משמעותית. כיום קיימים הרבה מאוד אנשים שמתאמנים באטארשי נאגינאטה ביפן. בדומה לקנדו, הנאגינאטה תופסת תאוצה גם במערב. מתקיימות אליפויות מקומיות באסיה, אירופה ואמריקה, ומדי כמה שנים מתקיימת גם אליפות עולם.
