רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב (בר"ת: בעש"ט, נהגה: "בֵּשְט"; בין ת"נ ל-ת"ס, 1690 ל-1700 – ו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760) היה אבי תנועת החסידות.
רבי לוי יצחק רוסקוב מברדיצ'ב (ה'ת"ק, 1740 - כ"ה בתשרי ה'תק"ע, 5 באוקטובר 1809) מגדולי האדמו"רים החסידיים, מחבר הספר קדושת לוי. ידוע בכינויו סנגורם של ישראל.
בי משולם זושא (או זוסיא) מאניפולי[1] (מכונה גם "הרבי ר' זושא"[2], ה'ת"צ[3]-ב' בשבט ה'תק"ס, 1730 - 28 בינואר 1800), אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק ותלמידו של המגיד ממזריטש, ממייסדי תנועת החסידות.
רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה (1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1812)), מכונה אדמו"ר הזקן וכן הרב וכן בעל התניא והשולחן ערוך וגם רש"ז[2]. מייסד תנועת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת זו, עמד בראשה משנת ה'תקל"ב (1772) ועד לפטירתו בשנת ה'תקע"ג (1812). ספריו הנודעים: "התניא" ו"שולחן ערוך הרב".
רבי דב בֶּר (יידיש: בער[1]) ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (ת"ע, 1710 – י"ט בכסלו תקל"ג, 15 בדצמבר 1772) היה תלמידו של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות.
