סבא שלי חיים נפטר בחופש הגדול בין כיתה א׳ לב׳ הייתי אז בן 7. כמה שנים לפני הסוף הוא חלה ונפגעה לו יכולת הדיבור אז רק העיניים שלו והחיוך אמרו הכל.

אבא שלי מספר שסבא היה פייטן גדול בבית הכנסת ושהיה לו קול של מלאך ומאז שהוא התאלם (הפך לאילם) הוא מתגעגע לשמוע אותו שר פיוט אחד, מן געגוע או תפילה.אז פשוט בכל ארוחת שישי אבא שר ונזכר.

לא זכיתי לשמוע את קולו רק לנשק את ידיו בכל ביקור.

אבא הסביר לי שמי שלא מדבר מקשיב יותר טוב. הוא אומר שסבא היה האדם הכי חכם שהוא מכיר, כששאלתי למה? הוא אמר שחכמת ההקשבה זו החכמה הכי גבוהה שיש כי זו החכמה של אלוהים.אלוהים גם לא מדבר כמו סבא, אלוהים רק מקשיב כמו סבא.

וככה מגיל קטן התהלכתי עם המחשבות שאני אוהב יותר לשמוע, פחות לדבר כי מי שרוצה להידמות לאלוהים לא מדבר אלא מקשיב.אנחנו בימים כאלה שכולם מדברים כל הזמן. ויש הרבה קושי ופילוג באוויר. ומכל אחד מצפים להגיד משהו, אולי הוא יישמע חכם.אז הנה אני בניה הקטן הנכד של סבא חיים בוחר לשתוק.מעדיף להקשיב, לקרוא ולשמוע, פחות לדבר יותר לדמוע.

כי אלוהים לימד אותי בחכמתו להכיל הכל, בלי לבקר ובלי לשפוט לנסות ולהבין את הכאב של כל אחד ואחת ומייחל לרפואה בעולם.יש לי אזניים, שתיים תודה לאל אחת לימין אחת לשמאל ואני מוכן להאזין לחבק את הצער מכל כיוון שיגיע.סבא אולי מת אבל הוא חי בתוכיואומר לי תשתוק ותקשיב.גם כשהכעס גואה גם שהתקווה מזייפת.

תקשיב, זה הדבר החכם לעשות, תקשיב זה כבר יביא אהבה,תקשיב כי היום כולם מדברים.
סבא חיים שלי נוח על משכבך בשלום.

свернуть