בשנת 1956 מגיע לישראל ברוך טגניה, נער בן 12 שנשלח מאתיופיה בהוראת הנשיא יצחק בן-צבי במטרה ללמוד לימודי יהדות, ולשוב למולדתו כדי לשמש כמורה בקהילה היהודית. ב-1964 נדרש טגניה לחזור לאתיופיה ולהיות מורה בכפרו כמובטח, אך מגלה כי בתי הספר היהודיים סגורים. באותן שנים הוא מסתובב בכפרי היהודים ורואה את כמיהתם לעלות לישראל. באותו רגע טגניה מחליט להקדיש את חייו למען העלאת יהודי אתיופיה. טגניה הופך במהירה למנהיג כריזמטי וסוחף שהצליח לחולל שינוי בדעת הקהל העולמית, שהביאה את השלטונות לפעול להעלאת יהודי אתיופיה.

ברוך טגניה נולד בכפר אוזבה שבאתיופיה, גדל והתחנך אצל סבו, טגניה טמנו, שהיה מתלמידיו של ד"ר יעקב פייטלוביץ. סבו האמין בהשכלה ושלח את נכדו ברוך ללמוד בבית הספר האזורי בכפר, ואף שכר לו מורה פרטי ללימודי שפות. ב-1955, בהיותו בן 11, בא איש לבית הספר שבו למד, שלף דף וקרא בשמו ובשמות 14 ילדים נוספים, והמשותף להם: שנבחרו בהוראת יצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, להגיע לארץ ולרכוש השכלה של לימודי יהדות להכיר את הארץ ולשוב לאתיופיה ללמד את היהודים. הקבוצה נלקחה לארמונו של היילה סילאסה, הקיסר האחרון של אתיופיה. הוא קיבל את חברי הקבוצה ואישר את יציאתם מגבולות המדינה, בעיקר מפני שהאמין להבטחות מישראל כי הילדים יקבלו השכלה מערבית מתקדמת, וישובו לארצו כדי לפתח את הכלכלה. הילדים באו לארץ, והישר מנמל התעופה נלקחו לפנימיית כפר בתיה. שם למד ברוך עברית ורכש מקצוע בתחום החקלאות.

ב-1964 נדרש ברוך לחזור לאתיופיה ולהיות מורה בכפרו כמובטח, אך בבואו גילה כי בתי הספר היהודיים סגורים. הוא נדד אל מחוז ג'ימה שבדרום-מערב אתיופיה, שם הועסק בהוראה בבית ספר חקלאי, אך בג'ימה לא היו יהודים. בתוך שנה חזר לצפון אתיופיה, שם חיו רוב היהודים. לדבריו:

"עזרתי למומחים שונים מישראל, כדי שיצליחו באתיופיה. באותן שנים הסתובבתי בכל צפון אתיופיה, ובכפרים של היהודים, וראיתי את חייהם הקשים. הרגשתי שהם מצפים שמישהו יגאל אותם מהמצוקה. לא יכולתי לשאת את הסבל של יהודי אתיופיה. הרגשתי, שמטרת חיי היא לגאול את יהודי אתיופיה."

המאבק של טגניה מתחיל ב-1974 בזמן שפורצת מלחמת אזרחים באתיופיה, הוא מובא למעצר יחד עם עוד כמה יהודים. הם עוברים עינויים קשים במהלך השהות בכלא, אך בשלב מסוים מצליח טגניה לברוח. טגניה נמלט תחילה לסודן ומשם עובר לניגריה, הוא עולה על אוניית 'צים' שהגיעה למצרים, ומשם ליוון, לאחר מכן למלזיה ואז לסינגפור ומשם לישראל". לאחר מסע ייסורים שאורך שלוש שנים הוא מגיע לארץ, משרת בצה"ל ולאחר מכן מתחיל לעבוד בשירות המוסד.


ב-1979 הוא נישא לסוזאן מיגובסקי, יהודיה קנדית ובתוך זמן קצר מקים יחד עם חבריו ועד למען יהודי אתיופיה. טגניה וחבריו לוועד יוצאים להפגין ודורשים בתוקף מממשלת ישראל הכרה בזכותם של יהודי אתיופיה לעלות לישראל. אבל טגניה וחבריו לוועד נתקלים בחוסר שיתוף פעולה מצד המדינה. הם מחליטים לשנות כיוון, ונוסעים במטרה לפעול בארצות הברית. הם מתחילים לפעול בקבוצות קטנות בקמפוסים בארה"ב, ומארגנים מחאות. טגניה וחבריו מרחיבים את פעילותם לקנדה ומעבירים את המסר באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב למאבק והחובה להעלאת היהודים מאתיופיה.


טגניה ידע לגעת באנשים, ומתגלה מיד כנואם כריזמטי ומוכשר שהצליח להעביר את המסר לקהל האמריקאי. הוא מקבל הזמנה לשאת נאום לפני הקונגרס האמריקאי על מצב היהודים בסודן. יחד עם יונה בוגלה, הוא עולה לדוכן הנאומים ומגולל את סיפורם של יהודי אתיופיה ומתאר את הסכנות האורבות ליהודים במחנות הפליטים בסודן. מאבקם של טגניה וחבריו תרם להפעלת לחץ על השלטונות בישראל להעלות אלפי יהודים מאתיופיה, ששהו במחנות הפליטים בסודן בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80.

свернуть