לשאלות נוספות: [ Ссылка ]

המדרש מספר על פולמוס שהיה בין רבי עקיבא לבין הנציב הרומי בארץ שמכונה טורנוסרופוס. יש להם כמה דיונים ביניהם, ובוויכוח הזה הוא שואל אותו על ברית מילה כשההנחה שלו, בתור נציג של העולם ההלניסטי-רומי, זה שברית מילה פוגעת בבריאה. האל יצר את האדם מושלם, הוא יצר את הבריאה שלמה, וכרגע כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקלקל. אז רבי עקיבא עושה מיצג כדי לענות לו על זה. טורנוסרופוס שואל מה עדיף: תוצריו של הקדוש ברוך הוא, תוצריו של האל או תוצריהם של האדם, כשהנחת המוצא שלו - ברור שמה שהאל עושה הוא מושלם, וכל מה שהאדם יכול לעשות לבריאה זה לקלקל. ורבי עקיבא בגישה היהודית שלו רוצה להגיד הפוך. אז הוא מביא לו שיבולים, מניח אותם על השולחן ולצידן מביא לחמניות מעובדות ריחניות; ואומר לו: מה עדיף? מה אתה רוצה לקחת? בעצם רבי עקיבא רוצה לומר - הקדוש ברוך הוא יוצר עולם חסר הוא יוצר עולם של פוטנציאל, עולם של חומרי גלם. והתפקיד שלנו, בני האדם, זה לבוא לקחת את חומרי הגלם ולעבד אותם, לעבוד איתם.

דיון מאוד דומה בהקשר אחר יש בין השניים האלה, בין טורנוסרופוס לרבי עקיבא, סביב המצווה של צדקה. אותו דבר. טורנוסרופוס אומר לרבי עקיבא: תגיד, אלוהים - אם הוא אוהב את העניים, למה הוא לא דואג להם? אם הוא ברא אותם עניים, הם צריכים להישאר עניים. ואתם רק באים ומקלקלים את המציאות בזה שאתם נותנים להם צדקה. ורבי עקיבא עונה לו את התשובה: אנחנו צריכים לתת צדקה כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום. זה בשבילנו. המצוות הן בשבילנו, הן לא בשבילם. ממילא זה איזשהו תהליך של עבודה פנימית.

את שמה לב שבאמת שני המדרשים, שני הוויכוחים האלה, שני הפולמוסים - הם מאוד דומים, כי בשניהם השאלה היא מה התפקיד של האדם מול העולם, ומה התפקיד של המצוות. פעם אחת זה מצוות ברית מילה, פעם אחת זה מצוות צדקה. פעם אחת זה בטבע, פעם אחת זה בחברה. אבל ההנחה של טורנוסרופוס זה להשאיר את זה כמו שזה ולא לגעת, לא לקלקל. והתפיסה של רבי עקיבא זה לפעול, לעשות. המצוות מתקנות את העולם. הקדוש ברוך הוא מזמין אותנו לשותפות, הוא יוצר פוטנציאל ואנחנו נענים ומשלימים. ובעצם זאת, התוכנית האלוהית המקורית, היא ההשלמה; היא החוסר שמזמין אותנו אליו.

ואז בסוף רבי עקיבא אומר לו: לא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהן. כשהדימוי הוא הדימוי של הצורף - הצורף לוקח את המתכת ומתוכה מזקק, מוציא את החומרים המשובחים ביותר, את הזהב, מתוך המתכת, ועל ידי זה הוא עושה איזשהו תהליך של השבחה, של טיהור. והוא מדמה את המצוות בתור משהו שמזקק אותנו, מצרף אותנו, עוזר לנו לממש את הפוטנציאל שגלום בנו בלי כל הסייגים.

וכאן אני עונה על השאלה, שבעצם אם יש רק איזשהי אמונה מופשטת, אמורפית, חמקמקה, ואין כלים לאחוז בה ולעבד אותה -המצוות הן ארגז הכלים שאיתו אנחנו עובדים אל העולם החסר, ואנחנו משלימים ומתקנים ופועלים בתוך העולם.

אני אוסיף עוד הצעה על המשפט הזה של "לא ניתנו מצוות אלא לצרף אותם". לא מלשון צורף הפעם אלא מלשון חיבור, צירוף. אם יש לנו מצוות משותפות זה הופך אותנו לקהילה אחת שפועלת ביחד. אם אנחנו חוגגים את החגים באותו זמן, אם אנחנו מתפללים בקבוצה, אז בעצם יש איזשהי קהילה, איזשהי קבוצה, שמצטרפת על ידי האחיזה במצוות. אז בעצם התשובה היא - למה אנחנו צריכים מצוות? זה כלי, זה מסגרת שהיא יוצרת קהילה; היא יוצרת שפה אחידה; היא יוצרת זהות של קבוצה; היא מעניקה משמעות לזמן. וכתוצאה מהכלים האלה אנחנו משתפרים - "ניצול אנו בהם", אנחנו הופכים להיות יותר טובים והעולם נהיה יותר מתוקן. וגם האמונה היא לא משהו מופשט חמקמק ואמורפי, אלא משהו שאפשר לאחוז בו. מעשים - ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

חדר השאלות נוסד בסיוע משפחתו של זאב ז"ל לעילוי נשמתו ובתמיכת:
The Honey Foundation for Israel

свернуть