האם אֵפּאָפֿרוֹדיטוס, עבדו המשוחרר של נרון, הוא גם האיש לו הקדיש יוסף בן-מתתיהו את קדמוניות/ענתיקות היהודים?

~~~

בהקדמה לאוֹפּוּס מַגנוּם שלו - ענתיקות (או קדמוניות) היהודים - מתאר יוספוס את חששותיו בעת שלקח על עצמו משׂימה כה כבירה: לספר את דברי-ימי עמו מבריאת העולם ועד לפרוץ המרד הגדול נגד הרומאים בימיו הוא:

״כדרך המקרים אשר יקרו את בני-האדם, שבדעתם לעסוק בדברים גדולים, תקפו אותי במשך הזמן היסוס ופקפוק, לתרגם עניין רב כל-כך ללשון נכריה וזרה לנו. אולם היו גם אנשים, שמתוך חיבה לדברי-הימים עודדוני להמשיך בעבודתי זו, ויותר מכולם אֵפְּאָפֿרוֹדיטוס (Epaphroditos), איש חובב השׂכלה בכל צורה שהיא, ומוצא עניין מיוחד בחקר נסיונותיהם של דברי הימים. שכן היה מצוי בעצמו אצל עלילות גדולות ותמורות גורל שונות, ובכולן הוכיח כֹּחַ נפש להפליא ועקרי מוסר בל יִמוֹטוּ. וכן נפתיתי לאיש הזה, התומך תמיד בכל אדם, שביכלתו לפעול דבר מועיל ויפה…״ (הקדמה, 7-8, בתרגום אברהם שליט).

עוד מראשיתו נחלק המחקר המודרני בשאלה, מי היה אותו אפאפרודיטוס, לו הקדיש יוספוס את ספרו. ארבע אפשרויות הועלו לזיהוי. הראשונה, המשעממת מכולן, היא שמדובר בדמות שזה הוא אזכורהּ הראשון והאחרון בכל הספרות העתיקה. השם אפאפרודיטוס (חביב האלה אפרודיטה, בר-המזל, או סתם ״המקסים״ או ״הנאֶה״) היה נפוץ למדי, ואין ספק שאיננו מכירים את כל מי שנשׂא אותו בשלהי המאה הראשונה לפנ׳. אפשרות אחרת היא שמדובר בָּאדם שקישר בין השליח שאול-פאולוס לבין הקהילה הנוצרית הצעירה בעיר פיליפי, הנזכר פעמיים באגרת אל הפיליפיים שבברית החדשה (פרקים 2, 4). אלא שעל דמות זו אין לנו פרטים נוספים, וממילא אין סיבה לחשוב שכחצי מאה לאחר מכן הפך לפטרונו הספרותי של יוספוס.

מועמד מעניין הרבה יותר הוא מרקוס מֵטְּיוּס אפאפרודיטוס, עבד שנולד בראשית שנות ה-20 בכאירוניאה (ביוון), התחנך בביתו של הדקדקן ארכיאס באלכסנדריא של מצרים, נרכש על-ידי הנציב הרומי במצרים מרקוס מטיוס מוֹדֵסטוס כמחנך עבור בנו, ומשם עבר לרומא, שם עסק במחקר לשוני (כתב קומנטר על הומרוס), והקים ספריית ענק שמנתה כ-30,000 כרכים. זהו ללא ספק אדם שניתן להגדיר כ״חובב השׂכלה בכל צורה שהיא״, ואפשר בהחלט לדמיין אותו כמי שהעניק חסות למפעל ספרותי כמו זה של יוספוס.

האפשרות הרביעית היא שמדובר בטיבריוס קלאודיוס אוגוסטוס ליברטוס אפאפרודיטוס, עבד משוחרר של הקיסר קלאודיוס, שטיפס והעפיל במעלה החברה ומדרגות הממשל ברומא, כמקובל בימיו של קיסר זה. הוא המשיך לעלות גם בימי נֶרוֹן, ויומו הגדול בא כאשר חשׂף בשנת 65 קשר להתנקשות בקיסר. בעקבות הישׂג זה נתמנה למשׂרה הרמה ורבת-העצמה של a libellis, המזכיר הממונה על התכתובת האישית של הקיסר. שינוי דרמטי לרעה הגיע כעבור שלוש שנים, כאשר נרון אבד לחלוטין את תמיכת ההמון, הצבא וחיל המשמר הקיסרי, ובחר להתאבד. במנוסתו מרומא היה אפאפרודיטוס אחד מארבעת בני-הלויה שנותרו לצדו עד הרגע האחרון. לפי ההיסטוריון בן ראשית המאה השלישת, דיו קסיוס, היה זה אפארודיטוס שקיפד את חייו של הקיסר, כדי למנוע את התארכות יסוריו. תחת הקיסרים הפלאוויים שמר אפאפרודיטוס על הונו הגדול ועל גניו המפוארים. עם זאת, בערוב ימיו של הקיסר דומיטיאנוס - בסמיכות גדולה לזמן בו הוציא יוספוס לאור את הענתיקות - הוצא אפאפרודיטוס להורג בפקודת הקיסר. לפי סויטוניוס (דומיטיאנוס, 14) ודיו קסיוס (67.14) טען דומיטיאנוס שזו צריכה להיות מנת חלקם של עבדים שהרימו יד על אדוניהם, ואפילו עשׂו זאת מסיבה טובה.

свернуть