אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם נושא דברים לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ג.
למידע נוסף על יום הזיכרון לשואה ולגבורה:
[ Ссылка ]
תמלול הדברים:
שלום רב,
אני מבקש לפתוח בכמה משפטים שאמרה צביה לובטקין, בכינוס ב-1946 בקיבוץ יגור. צביה היתה אחת ממנהיגי מרד גטו ורשה והיא אומרת:
"לא היינו יכולים להחזיק מעמד לולא ההרגשה שיש טעם מיוחד בחיינו, בעבודתנו ובמותנו, שיש בשם מה ולשם מי לעמוד ולהילחם. ההגיון האידיאי של נוער, שלא רצה להשלים עם גזירת הכליה, ציווה לנו את המשך המערכה. אז נפלה בתוכנו ההכרעה: להתנגד. אך מיד עלתה השאלה השניה: כיצד ובמה?"
יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה עומד בסימן ציון 70 שנה למרד גטו ורשה, למרי, ללחימה הפיזית ולמרידות באזורים אחרים, שעשו צעירים יהודים. ככל עובר הזמן ואנו מבינים את המשמעות של הדברים, לומדים ומכירים אותם, מתבהר לנו מה גדול המעשה ועד כמה קשה היתה ההכרעה. צעירים וצעירות שהחליטו לקבל על עצמם את ההחלטה האמיצה היו במצב של חוסר אמצעים וחוסר נשק. מחתרות אחרות לא היו קיימות באירופה במצב של נכונות למרוד באופן גלוי והנה הקבוצה הצעירה הזו מקבלת החלטה שיש טעם למרוד. וכאשר החלטה נופלת הם נכונים להתארגן, להשיג מעט נשק ולסחוף אחריהם ציבור גדול. באפריל 1943, כאשר מתחיל המרד והצעירים נלחמים בכניסות לגטו, הם סוחפים אחריהם תוך זמן קצר 50,000 איש מהגטו והמרד הופך למרד עממי, אזרחי, משמעותי ביותר. הוא נמשך, להפתעתם ולהפתעת הגרמנים, יותר מחודש ימים.
המרד קבע נורמה חדשה, ערך שעומד בפני עצמו, של גבורה, של מלחמת הכרעה, של קביעה של צעירים שאמרו 'אנחנו נמצא את דרכנו לקבוע שורה בהיסטוריה היהודית', כמו שאמרו חלק מהלוחמים בגטו קרקוב.
אבל אנחנו כאן ביד ושם שעוסקים במחקר שיטתי ומעמיק ובחינוך ובתיעוד מכירים בעובדה שלמרביתו של הציבור היהודי לא היתה שום אפשרות להתנגד התנגדות פיזית. הם היו תחת דיכוי אכזרי, תחת רעב ומחסור, הם ניסו לדאוג לשלמות המשפחה ולקיומה הפיזי מיום ליום. הם ניסו לשרוד מיום ליום, הם ניסו לקיים את אותם ערכים אנושיים שחברה אנושית משתדלת לקיים, במסגרת קהילה שנשברה והתרסקה, לעמוד עמידה רוחנית, עמידה חשובה שקשורה בהמשך מורשת חיים יהודיים. עמידה שדואגת לאנושיות שבאדם.
בדור שני התפתח המיתוס שהגבורה שייכת רק ללוחמים הפיזיים. אנחנו יודעים היום שההתנגדות הזו, והעמידה על קיום עם ערכים, קיום אנושי שמתמודד לשרוד מיום ליום ונאבק על הערכים האלה, יש בו ממדים של גבורה ועמידה שלא נופלים בערכם ובעוצמתם מהגבורה והלחימה הפיזית. שניהם מרכיבים של אותו סיפור, סיפור השואה המורכב כשלעצמו, ואנחנו מסוגלים, כמורים, כבני אדם מתעניינים, לשאוב השראה ולכבד גם את הגבורה הזו, גם את הגבורה האחרת, וגם את גילויי העמידה והערכים שקשורים אליה.
