הערכה חלופית היא גישה חדשה בתורת המבחנים. המושג מתייחס לאופן הערכת המסגרת החינוכית את הפרט הלומד בה. הערכה זו נקראת בשפה המקצועית "הערכה חלופית" מכיוון שהיא מהווה חלופה להערכה המסורתית והמקובלת, המבוססת על מבחנים.
ההערכה החלופית בודקת את יכולות התלמיד שאינן נבדקות במבחן רגיל. בשיטת הערכה זו נבדקת מידת יכולתם של תלמידים ליישם את הידע, את המיומנויות ואת ההבנה שרכשו – בתנאים הקובעים של "העולם האמיתי" שמחוץ לבית הספר ולא רק באמצעות בחינות.
לגישת "ההערכה החלופית" יש ביקורת על הגישה המסורתית של מבחנים. עיקר הביקורת היא על מבחנים בעלי שאלות סגורות. הגישה שבה השתמשו בשנות ה-90 של המאה ה-20, טוענת כי מבחן בצורתו המוכרת, כלומר מבחן שבו נעשה שימוש במכשירי כתיבה כמו נייר ועיפרון, אינו מכסה את כל סוגי הלמידה שראוי שיוערכו. ההערכה המסורתית באמצעות מבחן אינה מודדת את כל יכולות התלמיד, אלא לרוב את יכולת זכירת החומר ויציקתו לתשובה מובנית, שלא כמו ההערכה החלופית שדורשת מהתלמידים מיומנויות חשיבה גבוהות כמו: תכנון, ארגון ומיזוג מידע, הסקת מסקנות, ביקורתיות וכדומה.
בהערכה החלופית נעשה שימוש נרחב במטלות ביצוע ובעבודות כגון: כתיבת עבודת חקר, תלקיט עבודות, הכנת משחק, הכנת דגם ועוד.[2] עם זאת, אין היא זונחת לחלוטין את העקרונות הבסיסיים של ההערכה, כמו תוקף ומהימנות, שנעוצים בתורת המבחנים המסורתית. בנוסף, ההערכה החלופית שלא כמו השיטה המסורתית מתמקדת בתהליך הלמידה ולא רק בתוצר, ומציגה ללומד מצבים אותנטיים ורלוונטיים לחייו.
![](https://i.ytimg.com/vi/VgSSR1aVYbw/mqdefault.jpg)