הם היו ילדים, אבל גם כבוגרים, עם משפחות שלהם - הם זוכרים את ההודעה על 15 דקות להתארגנות, את השער הכבד שנטרק מאחוריהם - אמרו: "זמנית, חבר'ה, נסדר ת' עניינים ותחזרו" ... - אך המציאות אמרה - לתמיד. את המולדת שלכם, עיירה או כפר בו התחלתם לגדול - תשמרו מראות בזכרון, הוא גדול, יש בו מקום להכל. ואכן, הם זוכרים איך קיבלו אותם כאן - חלקם זוכרים קבלה חמה

)*במקום בו גרתי, בגליל מערבי, אני זוכרת משפחה צעירה שממש היה כיף לחבק אותם, לתת דברים לילדים קטנים, להזמין משפחה לאירועים, אפילו לסוכה ענקית, ולדאוג שמוסיקה ברקע תשקף את כולם - ערבים, יהודי מרוקו או חבר העמים או אתיופיה או ארגנטינה. זה הכיף - כשאנשים רואים את המשותף, לא את השונה שביניהם.

מעניין, בקהילה המקסימה הזאת - שעזרה לאישה ולבעל מהר למצוא עבודה, אני מילאתי להם טפסים שעו"סית סתם השאירה על השולחן - בשביל ביטוח לאומי וכאלה ... -

אז מעניין, האם הייתי יכולה להשתלב באותה קהילה אני, עכשיו - לא ילדת תיכון מחוננת אלא אשא בת 45, שעד לפני 3 שנים הלכה, כמו כולם, על שתיים, אבל לא עוד ... עכשיו אני נוסעת על ארבע, ומבינה כל יום מחדש שגם אם לאיזה סבתא היו גלגלים - זה לא בהכרח אומר שהיתה אוטובוס; הרי ישנם גם כיסאות גלגלים, וישנם כאלה שפתאום מרותקים אליהם.

למה אני תמיד מנווטת שיחה אליי? אני זה לא הנושא פה, לצערי

свернуть