זו הייתה עוד אחת מאותן פרשות שהסעירו את הציבור בישראל בראשית שנות ה-60, אבל בניגוד לסערות האחרות, היא נולדה בשל תוכנית רדיו. זו לא הייתה תוכנית אקטואליה, אלא תסכית דוקומנטרי היסטורי, שעסק בפרשה מימי מלחמת העולם הראשונה. העיתונות עסקה בה בהרחבה ימים רבים. בחלל ריחפה השאלה מדוע החליטה הנהלת קול-ישראל לגנוז את התוכנית ולא לשדרה.
התוכנית מעוררת המחלוקת, "מרדף", עסקה בעניין רגיש: יחסם החשדני, לעתים העוין, של אנשי היישוב בארץ ישראל, ובעיקר של חברי ארגון השומר, כלפי חברי ארגון ניל"י, שריגלו למען הבריטים. בעיקר עלתה השאלה אם אכן לא הפקירו אנשי היישוב את איש ניל"י יוסף לישנסקי, שנמלט מפני השלטונות הטורקיים, או אפילו סייעו ללכידתו, שבעקבותיה הועלה לגרדום בכלא בדמשק.
קול-ישראל פעל באותם ימים של טרום רשות השידור כמחלקה במשרד ראש הממשלה. רחל ינאית בן-צבי, לשעבר חברת השומר, הייתה אלמנתו של נשיא המדינה. היא טענה בלהט כי עדיין לא הגיע הזמן לגולל את הפרשה הזו, שזכתה בקרב אנשי השומר לכינוי המרומז "העניין הידוע". כמה קשישים אחרים, שעדיין היו להם קשרים בצמרת הממסד, סברו כמוה, שאין לעורר שדים היסטוריים מתרדמתם.
שניים ערכו את התוכנית שעמדה בלב הסערה: יוסי גודארד, שיזם את הפרויקט וריאיין את ותיקי התקופה על ימי המרדף בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ונקדימון רוגל, שיצר מן העדויות תוכנית רדיו מרתקת, שעליה כתב אחד המבקרים: "זו יצירת הרדיו הטובה ביותר שנוצרה בארץ". ב-1963, כשהסתיימה עריכת "מרדף", נערך דיון סוער והתוכנית נגנזה. רק שנתיים אחר-כך נרגעו הרוחות והותר להשמיע אותה.למרות שחלפו למעלה מחמישים שנה מאז שידורה של התכנית וכמעט מאה שנה מאז ארעה הפרשה - הלב עדיין נקרע. מוזמנים להאזין. (יוסי גודארד)
